הכרה ביחסי עובד מעביד, עובדות ועקרונות
להלן מה שצריך לדעת על הכרה ביחסי עובד מעביד. יחסי עובד-מעביד הם יחסים בין עובד או מעסיק לבין עובדי העובד או המעסיק. זה מכונה גם יחסים חוזיים בין מעסיק לעובדיו. ביחסים עסקיים טיפוסיים קיים קשר ישיר בין המעסיק לעובד. המעסיק מוציא כסף כדי להעסיק את העובד, והעובד עובד בחברה. במילים אחרות, יש חילופי כסף וסחורות. עם זאת, לא כל העסקים הם כאלה.
הגדרת יחסי עובד מעביר
יחסי עובד-מעביד מוגדרים על ידי היחסים בין עובד למעבידו. המעסיק הוא הבעלים של החברה בעוד העובד חבר בה. מערכות יחסים אלו יכולות להיות פורמליות או לא פורמליות. הצורה הנפוצה ביותר של מערכת יחסים בלתי פורמלית היא זו שבין אדם בודד למעסיקו. זה מכונה יחסי "עובד-מעביד" והם יכולים להיות פורמליים או לא פורמליים, בהתאם להקשר.
יחסים פורמליים מתייחסים לחוזה פורמלי בין עובד למעסיקו, המתאר כמה זמן יעבוד אצלם, כמה כסף ירוויח מהם וכו', בדרך כלל בכתב (למשל, חוזה עבודה). החוזה עשוי לכלול גם מרכיבים נוספים כגון חובות עבודה, שעות עבודה, ימי חופשה וכו', אך אלה אינם מחייבים מבחינה משפטית ואינם כפופים לדרישות משפטיות כלשהן מלבד מה שהם קובעים בחוזים הספציפיים שלהם זה עם זה (למשל, מעסיקים אינם יכולים לחייב עובדים לחתום על הסכם כזה).
המטרה העיקרית של יחסי עובד-מעביד היא לתת לעובדים את האפשרות לעבוד על פרויקטים המעניינים את המעסיק שלהם. זה גם מאפשר למעסיקים לספק לעובדים שלהם הזדמנות להתנסות בסוגים שונים של קריירות, על מנת להפוך אותם ליותר פרודוקטיביים וחדשניים. חוזים יכולים ללבוש צורות שונות, כגון אחד המכסה תנאי העסקה כלליים או כזה שמתאר חובות עבודה ספציפיות. לדוגמה, אם עבודתו של העובד מחייבת אותו לעבוד מחוץ לשעות העבודה, אזי יהיה עליהם לשלם עבור זמן זה כאשר הם אינם עובדים אצל מעסיקו. חוזים צריכים גם לכסות את כל הסיכונים הניתנים לחזות.